תאונת דרכים בהריון מהוות את הגורם המרכזי לחבלות טראומטיות בהיריון (כ-49%). חבלות אלה עלולות להוות טראומה משמעותית לאם ובמיוחד לעובר, זאת משום שלעיתים בעוד שלא נגרם לאם נזק חמור הנראה לעין, העובר עלול לסבול מנזקים ומהשלכות הרסניות ארוכות טווח. מחקר משנת 2008 שנערך באוניברסיטת מישיגן, ארה"ב, קובע כי אמנם 9 מתוך 10 פגיעות טראומטיות לאם ההרה במהלך ההיריון הן מינוריות שלכאורה אינן גורמות לנזק משמעותי, אך 60-70% מהפגיעות המינוריות הללו גורמות להפלת העובר או לפגיעה מוחית בעובר. תאונות דרכים מהוות טראומה שכיחה באוכלוסיה המערבית, אך הן מסוכנות עוד יותר לנשים בהיריון בשל שתי תוצאות אפשריות לעובר – היפרדות שיליה, על כל סיבוכיה ושיתוק מוחין.
פגיעה עוברית מוחית בעקבות תאונת דרכים קלה במהלך ההריון יכולה להתרחש גם כאשר כל הבדיקות יצאו תקינות וההריון נמשך כסדרו עם לידה תקינה בשבוע 40.
במאמר זה נסקור את שתי הפגיעות האופינייות כתוצאה מתאונות דרכים בהריון, תוך סקירת המאמרים והמחקרים המובילים שנעשו בתחום זה.
שיתוק מוחין (CP) כתוצאה מתאונת דרכים:
טראומה במהלך היריון, במיוחד כזאת הנגרמת מתאונת דרכים, מהווה הגורם מספר 1 לתמותת עוברים במהלך ההיריון. עוברים שמצליחים לשרוד תאונות דרכים, עלולים לסבול בעתיד מ-CEREBRAL PALSY (CP – שיתוק מוחין), שישפיע על אורח חייהם באופן דרסטי ובלתי הפיך. במהלך תאונת דרכים כאמור, נתון הגוף לכוחות פיזיקאליים חזקים המופעלים עליו לעשיריות שנייה. תנועות מהירות וחזקות אלה של טלטול, הנגרמות מהאצה והאטה פתאומיים, עלולות לגרום למוח האדם לנזק בלתי הפיך בשל תזוזת הרקמה הרכה בתוך קופסת הגולגולת.
DIFFUSE AXONAL INJURY (DAI) ובעברית "נזק מפושט לתאי המוח", הוא מונח פתולוגי המתאר את ההשפעה והנזק של טלטול זה על רקמת המוח עקב פגיעת מוח טראומטית (TBI) ומהווה למעשה את הגורם העיקרי לפגיעות מוחיות. עקב הטראומה המוחית נגרם נזק לסיבי תאי העצב במוח (הנקראים אקסונים) המהווים את ה"חומר הלבן" של המוח, כך שלמעשה תאי העצב אינם עומדים בלחץ המופעל עליהם עקב הטלטול וחלק מסיביהם נקרעים.
נזק מפושט זה ממשיך להתפתח גם לאורך שעות או ימים שלאחר הפגיעה המוחית ולעיתים ניתן להבחין בו רק חודשים מאוחר יותר.
מחקרים רבים עוסקים בקשר שבין תאונת דרכים במהלך היריון הנזק המפושט שעלול להיגרם לעובר הנמצא ברחם אימו בשעת התאונה. מחקר שבוצע בביה"ח האוניברסיטאי לילדים בדבלין, אירלנד משנת 2007, מראה כי היות ואין קורלציה בין הנזק שנגרם לאם לבין הנזק שנגרם לעובר, העובר עלול לסבול מנזקים קשים יותר מהתאונה ביחס לאימו.
המחקר בדק לאורך כמה שנים מאז הולדתם עשרה תינוקות שנולדו לאחר שאימם חוותה טראומה בתאונת דרכים במהלך חודשי הריונן. חשוב לציין כי לידתם של כל התינוקות הייתה תקינה, ללא תופעות לא צפויות ובכולם נקבעו ציון נורמאלי במבחן אפגר (מבחן אפגר הוא המבחן הראשון שנערך לילוד ומעריך את מצבו מיד לאחר הלידה. המבחן כולל 5 מדדי בדיקה: דופק, נשימה, טונוס שרירים, תגובה לגירוי וצבע עור).
מהמחקר עולים ממצאים מדאיגים בנוגע לקשר שבין תאונות דרכים במהלך היריון לבריאות העובר, ובפרט – שיתוק המוחין ממנו סובלים הילדים שנבדקו. ניתן לראות בקרב כל התינוקות הנבדקים כי מקור שיתוק המוחין ממנו סובלים הינו טרום-לידתי, ממצא המתחזק נוכח הדמיות MRI שבוצעו בילדים בינקותם ובבגרותם. ההדמיה שנערכה לאחת הנבדקות בגיל 5 התגלתה התפתחות מוחית אב-נורמאלית שבאה לידי ביטוי בהמיספרה אחת שהייתה גדולה מהשנייה, ובמקביל עיבוי קיצוני ברקמת המוח באזורים מסוימים. בנבדק אחר התגלו התקפי רעד בגיל 8, וקשיי שפה שהתמשכו עד לגיל 14 שנים. התקפי רעד אלו התפתחו לאפילפסיה לאחר כמה שנים. תופעה זו של אפילפסיה שהתפתחה בגילאי ההתבגרות בצעירים שנפגעו בעודם ברחם אימם כתוצאה מתאונת דרכים חזרה על עצמה במחקר נוסף שמקורו ביפן (הרחבה עליו בהמשך). אחד הנבדקים הקשים במחקר מאירלנד אובחן בגיל שנה כסובל משיתוק ספסטי בצידו השמאלי של גופו. בדיקת ה-MRI שבוצעה בו כבר בגיל 9 חודשים הראתה אובדן נפח בחומר הלבן במוח, כתוצאה ממנו אובחן התינוק כסובל גם מ-PVL. נבדקים נוספים במחקר סבלו משיתוק ספסטי א-סימטרי בארבעת הגפיים, קשיי ראייה וקשיי לימוד חריגים.
מאמר נוסף שפורסם ע"י אוניברסיטת טוטורי ביפן בוחן את הקשר שבין תאונת דרכים בהיריון לבין DAI בעובר. במחקר נבדקה צעירה שבמהלך היותה ברחם אימה, עברה האם תאונת דרכים. צוין כי אחיה של הצעירה בריאים כולם, ההיריון עצמו כמו גם הלידה היו תקינים וההתפתחות הראשונית שלה כתינוקת הייתה משביעת רצון. אולם, עם התפתחותה החל עיוות ספסטי בשתי רגליה, עיוות שמקורו מוחי. בבדיקות MRI שנערכו לצעירה התגלה כי הפגיעות המוחיות ממנה סובלת תואמות פגיעת DAI שמקורה, כנראה, בתאונת הדרכים של האם במהלך ההיריון.
מידע נוסף בעניין זה , לרבות תאור מקרים בהם ביססנו קשר סיבתי תקדימי בין תאונות דרכים קלות במהלך ההריון ופגיעת CP , ניתן למצוא בעמוד השער בחלון -"פגיעה עוברית מוחית עקב תאונת דרכים קלה במהלך ההריון".
היפרדות שיליה כתוצאה מתאונת דרכים:
מחקרים מראים כי הנזק המשמעותי ביותר שעלול להיגרם עקב תאונת דרכים הינו היפרדות שיליה. השליה הינה צביר תאים הנוצר במהלך ההיריון ומהווה את אחד החלקים המשמעותיים במערכת התמיכה בחיי בעובר. תפקידה להעביר דם, חמצן וחומרי הזנה לעובר, ועל כן היא קריטית בקיום התפתחות תקינה של העובר ברחם אימו. היפרדות שיליה היא התנתקות של מעטפת השליה מדופן הרחם בטרם יציאת העובר. היפרדות שיליה מהווה את אחת הסיבות השכיחות לדימום בטרימסטר האחרון של ההיריון. ישנם מספר גורמים העלולים לגרום למצב של היפרדות שיליה, ביניהם: יתר לחץ דם, בעיות קרישת דם, פגיעה ווסקולרית בכלי הדם באזור או טראומה לאם ולעובר הכוללת טראומה בטנית או גורמים המביאים ללחץ על הרחם כדוגמת תאונת דרכים. במהלך תאונת דרכים מיד לאחר הפגיעה ממשיך הגוף האנושי לנוע עם כיוון הנסיעה של הרכב ובאותה המהירות. תנועה זו גורמת לגוף "להיזרק" לפנים ומיד אחר-כך לאחור בעת עצירת כלי הרכב בו נסעה האם. במהלך תנועות מהירות ובעלות כיוונים מנוגדים אלה – נמתח הרחם. הרחם, השליה והרקמות הרכות בגוף האם הן רקמות גמישות יחסית, ולכן בעת תאונת דרכים הן "סופגות" את עצמת המכה. אולם היות והרחם "נזרק" לפנים ומיד לאחור בכוח עז, לעיתים הוא חזק דיו על מנת לנתק את השליה מדופן הרחם ולגרום להיפרדות שיליה, גם אם לאם לא נגרם נזק חמור. זו הסיבה בגללה לרוב מאפייני הפגיעה בעובר כתוצאה מתאונת דרכים במהלך ההיריון יהיו מאפייני נזק עקיף לעובר, שעלול לעיתים להיות חמור יותר ביחס לנזק ישיר.
ניתן לאבחן היפרדות שיליה במספר דרכים, החל מבדיקת על-קול (אולטרסאונד), בדיקת דם וניטור עוברי, וכלה בהערכה נכונה של התסמינים שמעוררת ההיפרדות כדוגמת דימום וכאבים. הדימום הווגינאלי יכול להיות חזק אך לא בהכרח, ולרוב יהיה מלווה בצירים בתדירות גבוהה או טונוס רחם גבוה (התקשות הרחם) ללא הפסקה.
היפרדות שיליה בזמן ההיריון עלולה לגרום לנזק הן לעובר והן לאם. ילודים ששורדים אירוע קשה של היפרדות שיליה בעלי סיכון גבוה ביותר לנזקים נוירולוגים חמורים לכל חייהם. היפרדות השליה עלולה לגרום לתחלואה עוברית בשיעור גבוה, זאת עקב ירידה בכמות הדם, ומכאן בלחץ הדם, המגיעה לעובר, וכתוצאה מכך ירידה בחמצן המסופק לעובר ע"י אימו. למעשה, ההיפרדות עלולה לגרום לטראומה לידתית ופגות בשיעור של 40-50%, ובמקרי היפרדות שיליה קשים ישנם סיכויים של 80%-50% לתמותת העובר. הסיכון לאם מהפרדות השלייה נובע מהדימום שנוצר היות והאם ממשיכה לספק דם לעובר, אך בשל היפרדות השליה, הדם ממשיך לזרם ישירות לחלל הרחם. כמות הדימום עלולה להיות מאסיבית ביותר, שיכולה לגרום לירידת לחץ דם באם המלווה בהפרעה בחמצון, הפרעת קרישת דם שתחמיר את הדימום ולעיתים נדירות גם פגיעה בתפקודי הכליות.
כאמור, היפרדות שיליה גורמת לאי ספקית דם לעובר במהלך ההיריון. כתוצאה מאי ספיקת דם זו, מתעורר אחד הסיכונים הנוספים לעובר בטראומה במהלך היריון ואחד הגורמים לשיתוק מוחין בילודים, והוא Periventricular Leukomalacia (PVL). מדובר בפגיעת מוח הנובעת מאי ספיקת דם לאזורים מסוימים במוח, המכילים את החומר הלבן. מחסור הדם לאזורים אלו הינו קריטי במיוחד בזמן ההיריון, שכן אז מתרחשת התפתחות הרקמה המוחית של העובר. במקרה של מחסור בזרימת דם לאזורים אלה בזמן התפתחותם, החומר הלבן מתנוון, מת ומשאיר במקומו ציסטה. זו אמנם תיספג מאוחר יותר כך שהחלל יתמלא, אולם הוא לעולם לא יוכל עוד להתמלא בתאי מוח. חשוב לציין כי ל-PVL אין טיפול, ותינוקות הסובלים מ-PVL יסבלו מקשיים בתפקוד המוטורי, שיתוק מוחין, פגיעה בראיה ופיגור שכלי.